רשלנות רפואית בלוקמיה

לוקמיה (בעברית נקראת המחלה סרטן הדם) היא מחלה שבאה לידי ביטוי בהיווצרות מוגברת של תאי דם לבנים לא תקינים במח העצם. ישנן מספר צורות של לוקמיה שנבדלות אלו מאלו במספר פרמטרים כמו למשל בגיל שבו המחלה מתפרצת לראשונה בשכיחות גבוהה יותר, בסוג התאים שמתרבים באופן הפתולוגי, במהלך של המחלה ועוד.

כך למשל לוקמיה לימפוציטית כרונית היא מחלה שיכולה להתפתח באיטיות רבה במשך מספר שנים מבלי שהחולים יסבלו מתסמינים כלשהם כשהתאים שמתרבים באופן הפתולוגי הם הלימפוציטים ולעומת זאת לוקמיה לימפובלסטית חריפה היא מחלה שמתפתחת במהירות רבה מאוד השכיחה יותר בקרב ילדים.

ככל שהמחלה מתקדמת, כך נפגע הייצור התקין של תאי הדם השונים ובעקבות כך מופיעים תסמינים מגוונים. הפגיעה בייצור טסיות הדם עלולה להוביל למשל לדימומים ספונטניים, לשטפי דם ולקושי בריפוי פצעים. הפגיעה בייצור התקין של תאי הדם האדומים עלולה להוביל למחלת האנמיה שתסמיניה כוללים בין היתר חיוורון, עייפות כרונית, חולשה חמורה, קושי בביצוע פעילות גופנית ואי סבילות לקור. הפגיעה בייצור התקין של תאי הדם הלבנים עלולה להוביל לשכיחות גבוהה של זיהומים, קושי בהחלמה ממחלות קלות יחסית ועוד.

כיצד מאבחנים לוקמיה?

כאשר מופיעים תסמינים מסוימים שיש בהם כדי להעלות את החשד שהמטופל סובל ממחלת הלוקמיה יש לבצע לו מספר בדיקות לאבחון המחלה. בין היתר מדובר על הבדיקות הבאות:

• ספירת דם – בדיקת דם שמאפשרת לזהות את הרמות של תאי הדם השונים.
• דגימת מח עצם – על ידי ביצוע ביופסיית מח עצם ניתן לזהות באיזה סוג של לוקמיה מדובר.
• משטח דם – בדיקת דם שמאפשרת לזהות את המורפולוגיה הלא תקינה של התאים הסרטניים.
• אבחון של כרומוזום פילדלפיה – בקרב רוב החולים בלוקמיה מיאלואידית כרונית ניתן לזהות כרומוזום לא תקין שנקרא כרומוזום פילדלפיה. אבחון של כרומוזום זה מסייע לאשש את האבחנה.

רשלנות רפואית באבחון לוקמיה

על מנת שניתן יהיה להציל את המטופל ישנה חשיבות עליונה לאבחן כי הוא אכן סובל מלוקמיה וכן ישנו צורך לאבחן את הסוג הספציפי של הלוקמיה ממנו הוא סובל. בכל מקרה שבו האבחון מתעכב וכן בכל מקרה שבו האבחון לא מבוצע באופן מוצלח, הטיפול יכול להתעכב והמחלה עלולה להתפתח, להתקדם ולהחמיר. במקרים הטראגיים ביותר האבחון השגוי מוביל למוות של החולה.

רשלנות רפואית באבחון לוקמיה יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים כשבין היתר מדובר על הדרכים הבאות:

• אי הפניה של המטופל לבדיקות המתאימות לאבחון של מחלת הלוקמיה חרף התסמינים הרלוונטיים.
• פיענוח שגוי של הממצאים וביצוע אבחנה שגויה.
• השתהות בפיענוח הממצאים.

אחת התביעות המפורסמות ביותר שהוגשו בעקבות רשלנות רפואית באבחון לוקמיה הוגשה על ידי ג.ע מרמת גן. ג.ע הופנתה לביצוע בדיקות דם כלליות בשנת 1997. בכתב התביעה נטען כי למרות שהממצאים הראו בבירור כי היא סובלת מפתולוגיה כלשהי שמצריכה בירור רפואי, המידע הנ"ל לא הועבר לתובעת עד לשנת 1999.

בשנה זו עברה ניתוח להשתלת מח עצם, אך הטיפול נכשל ומצבה הדרדר בצורה חמורה. בית המשפט קבע כי לו היה הטיפול ניתן בשלב מוקדם יותר, סיכויי ההצלחה שלו היו גבוהים יותר. מדובר כאן במקרה מובהק של רשלנות רפואית באבחון שכמעט עלתה למטופלת בחייה.

רשלנות רפואית בטיפול בלוקמיה

ישנו מגוון רחב ביותר של טיפולים בלוקמיה כשהבחירה בטיפול המתאים משתנה בהתאם לגילו של המטופל ומצב בריאותו הכללי, בהתאם לסוג הספציפי של המחלה ממנה הוא סובל, בהתאם לשלב שבו אובחנה המחלה, בהתאם לקצב ההתקדמות שלה ועוד.

במקרים מסוימים רשלנות רפואית בטיפול בלוקמיה יכולה לבוא לידי ביטוי במתן טיפול לא מתאים, במקרים אחרים היא יכולה לבוא לידי ביטוי בטיפול לא רציף או במעקב לקוי אחר החולה וכן במקרים מסוימים במהלך הטיפול בעקבות הרשלנות נגרם למטופל נזק.

על מנת להוכיח כי אכן התקיימה רשלנות רפואית בטיפול בלוקמיה יש להוכיח כי הרופא חרג מרמת הזהירות המוטלת עליו וכי כל רופא סביר אחר היה מעניק טיפול שונה או נוהג אחרת באותה הסיטואציה. לאחר מכן, יש להוכיח כי למטופל נגרם נזק ולבסוף יש להוכיח כי הנזק נגרם כתוצאה מהטיפול הרשלני ולפיכך ניתן היה למנוע אותו.